אפקט המזל

גשם של ירושלים אינו כמו הגשם של תל אביב.

הוא לא יורד – הוא נופל. כבד, אנכי, מצלצל על האבן הירושלמית כמו מטבעות. בערבי נובמבר, כשהאוויר ההררי מתקרב לאפס מעלות, הוא הופך לשכבת קרח דקיקה המכסה את המדרכות במושבה הגרמנית בזוהר חלבי תחת הפנסים הצהובים.

אדם בן־ארי עמד מאחורי הדלפק של "ארומה קטן", בית הקפה הקטן ברחוב עמק רפאים, וניגב כוס קפה במגבת לבנה. השעה הייתה תשע וחצי בערב. נותרו עוד עשרים דקות לסגירה. בחוץ שפכו השמיים השחורים מים ברצף מאז שש.

הוא היה לבד. מירב, המנהלת, יצאה כבר ב־21:00 לפגוש את החבר שלה. דניאל, הברמן השני, חלה. אדם נשאר עד הסגירה.

כך נוח היה לו. בשקט.

האור בבית הקפה היה תמיד עמום מעט מדי – סגנון שמירב התעקשה עליו. "אווירה", היא קראה לזה. אדם קרא לזה: לקוחות שלא רואים אם הכוס נקייה. אבל בשעה הזאת, עם הגשם בחוץ והאינסטרומנטל הסקנדינבי הרך ברדיו, הוא הבין. האווירה הזאת – היא ששמרה אותו פיכח.

לפני שלוש שנים, באותו חודש בדיוק, ד"ר אדם בן־ארי, חוקר במעבדה לנוירוביולוגיה התנהגותית במכון ויצמן, חתם על מסמכי הפיטורים שלו במשרד הדיקאן של הפקולטה.

שלוש שנים של מחקר – על האופן שבו מערכת הדופמין במוח האנושי מעבדת אירועים מקריים – נעלמו בתוך שלושה ימים. הקובץ נעלם מהשרת. הגיבויים נעלמו עם הקובץ.

הסטודנט שלו, יואב, נעלם יחד עם הגיבויים – ברח לקליפורניה, התקבל למעבדה של פרופסור אמריקאי, ופרסם את התוצאות שישה חודשים אחר כך תחת שמו.

אדם לא יכול היה להוכיח דבר. לא היה לו אפילו קצה חוט לבסס עליו תביעה. הוא קם בוקר אחד, נסע למכון, גילה שהמרצע אבד – ובערב כבר היה מובטל.

אשתו, רוני, החזיקה מעמד שמונה חודשים. אחר כך הלכה. הוא לא האשים אותה. באותם חודשים הוא היה אדם אחר. צל של עצמו. ישן ביום, ער בלילה, בוהה בתקרה ומנהל עם עצמו שיחות אינסופיות על מה היה צריך לעשות אחרת.

מה שהחזיר אותו אל החיים היה הצורך הפשוט לאכול. ואדם אהב קפה. אדם תמיד אהב קפה.

כך, בשנה הראשונה של חייו החדשים, הוא הפך מחוקר של מערכות תגמול במוח – לאיש שמכין אספרסו עבור הרגליים העייפות של תושבי טלביה.

הוא ניגב את הכוס האחרונה והניח אותה במגרעת העץ המעוצבת. אחר כך הרים את עיניו והביט החוצה, דרך החלון.

רחוב עמק רפאים היה כמעט ריק. רק אישה אחת עמדה מתחת לחופה של חנות הספרים הסגורה ממול, מביטה בחלון הראווה כאילו השלטים בעברית הם תעלומה מרתקת.

היא חצתה את הרחוב.

דלת בית הקפה נפתחה והכניסה איתה את ריח הגשם הירושלמי – האבן הרטובה, האורנים, הקור.

אישה קטנה, מבוגרת, יפנית.

זה הדבר הראשון שאדם זיהה. היא נראתה בת כשבעים, אולי מעט יותר. שיערה הלבן היה אסוף בקפידה לפקעת נמוכה. היא לבשה מעיל שחור ארוך וחולצה לבנה שצווארונה עלה עד מתחת לסנטר. בידה החזיקה מטרייה שחורה דקה, סגורה ורטובה.

היא טפטפה.

"סליחה", היא אמרה בעברית נקייה, מצופה במבטא יפני רך. "אפשר עוד?"

"בטח", אמר אדם. "אנחנו סוגרים בעוד עשרים דקות, אבל יש לך זמן."

"תודה."

היא ניגשה אל הדלפק. לא ישבה. הביטה בלוח התפריט שמעליו.

"יש לכם תה?"

"כן", אמר אדם. "תה ירוק, תה שחור, תה אנגלי, תה—"

"הגנמאיצ'ה?"

הוא עצר. "סליחה?"

"הגנמאיצ'ה. תה ירוק עם אורז קלוי. אני יודעת – זה לא מצוי בארץ. אבל לפעמים יש מקומות שמחזיקים."

"אין לי", אמר אדם. "אבל יש לי תה ירוק רגיל של טווינינגס. עם או בלי דבש."

היא חייכה. חיוך קטן. לא של אכזבה – של הבנה. כמו מי שכבר ביקש דברים מוזרים בארץ זרה הרבה פעמים, וכבר למד לא לצפות ליותר מדי.

"תה ירוק. עם דבש. תודה."

הוא הניח את הקנקנית עם המים על הכיריים והפנה אליה את גבו. הוציא שקית תה. הוציא קופסת דבש. הביט בה דרך ההשתקפות בחלון.

היא הסתובבה אט־אט, סקרה את בית הקפה. שלושה שולחנות בפנים, שניים ליד החלון. רק שולחן אחד היה תפוס – סטודנטית עם מחשב נייד ואוזניות, ראשה נשען על כף ידה, שקועה בבוחן. השאר היו ריקים.

האישה בחרה בשולחן הרחוק ביותר מהדלת. בפינה. גב אל הקיר.

אדם שם לב לכך – וגם לא שם לב – בו־זמנית.

הוא הביא את התה והניח אותו לפניה. "צריכה עוד משהו?"

היא הביטה בו רגע אחד ארוך מדי. עיניים חומות, בהירות באופן מוזר. אלה לא היו עיניים של אישה בת שבעים. אלו היו העיניים של מישהי שלא ישנה כבר זמן רב.

"לא", אמרה. "תודה."

הוא חזר אל הדלפק. המשיך לנגב כוסות.

עשר דקות חלפו.

האישה שלפה מתוך מעילה מחברת קטנה, עטופה בעור חום. פתחה אותה בערך באמצע.

היא הוציאה עט נובע והתחילה לכתוב.

אדם, מאחורי הדלפק, הסתכל עליה מבלי להפנות את ראשו. הרגל ישן של מדען – לראות מבלי להיראות. היא כתבה בקצב יציב, לא ממהר. לפעמים השתהתה לרגע, הביטה בחלון וחזרה לכתוב.

כתב היד שלה, ממה שאדם הצליח לראות, היה צעיר. כתב יד של מישהי בת שלושים, לא של בת שבעים.

ובמחברתה הופיעו לפעמים תווים סיניים, לפעמים יפניים, אבל גם – מדי פעם – מילים בעברית.

הוא עצר את עצמו.

הוא ראה את המילה "אדם".

לא, חשב. זה לא אליי. זה השם של הראשון. או כינוי. או משהו אחר.

ואז ראה גם את המילה "סוף".

ואחר כך – גם את המילה "ירושלים".

הסטודנטית קמה ויצאה. בית הקפה נותר רק שניהם בו.

האישה הניחה את העט. לגמה מהתה. הביטה באדם.

"אדוני."

הוא הזדקף.

"כן?"

"אפשר לבקש ממך טובה?"

אדם ניגב את ידיו במגבת וניגש אל שולחנה. "מה את צריכה?"

היא הצביעה על הכיסא שממולה.

הוא היסס רגע, ואז התיישב.

נדיר שלקוח מבקש מהברמן לשבת איתו. ונדיר עוד יותר שאישה זרה בת שבעים, בלילה גשום בירושלים, תבקש את חברתו של ברמן עייף. אדם – שידע היטב איך נראות העיניים של מי שעומד לבקש משהו רציני – ראה את זה בעיניים שלה עוד לפני שפתחה את הפה.

"אני אומרת לך מראש," אמרה האישה. "מה שאני הולכת לבקש – זה לא הוגן. אני יודעת. ובכל זאת אני מבקשת."

"בסדר", אמר אדם.

היא שלפה מן השק שלה – שק קטן מעור חום שתפרה בעצמה – מעטפה גדולה מצבע מנילה, סגורה בחותם שעווה אדום, ללא כתובת וללא שם. הניחה אותה על השולחן.

"אני מבקשת ממך להחזיק את זה."

"להחזיק את זה?"

"שבוע. אולי פחות."

אדם הביט במעטפה, ואז בה.

"למה?"

"כי אני לא יכולה להחזיק את זה בעצמי כרגע. ואני לא יכולה לתת את זה לאיש שאני מכירה. ואני לא רוצה לתת את זה לאיש זר ברחוב."

"ואז למה דווקא לי?"

האישה חייכה – חיוך עייף, חכם.

"כי הסתכלתי על שני בתי קפה אחרים לפניך. בשניהם הברמן ראה אותי נכנסת – והסיט את המבט. אתה ראית אותי נכנסת – והקשבת. לא שאלת אם אני אבודה. לא ניסית למכור לי. ראית אותי, ואז הצעת לי תה. וזה – זה היה ההבדל."

אדם חש התכווצות לא נעימה בבטן. לא בגלל מה שאמרה, אלא בגלל האופן שבו אמרה זאת. כאילו הוא נבחן במשהו. וכאילו עבר את המבחן.

"אני אומרת לך עוד דבר," המשיכה. "אני מבקשת ממך להחזיק את המעטפה הזאת רק כגיבוי. אם השבוע יחלוף ושום דבר לא יקרה לי – אני אבוא לקחת אותה ממך ביום שני בערב, באותה שעה."

"ואם משהו יקרה?"

היא לגמה מהתה והניחה את הספל בעדינות.

"אם משהו יקרה לי – תיקח את המעטפה הביתה. תפתח. תקרא לבד. ואז תחליט."

"מה להחליט?"

"מה שתחליט."

"אבל מה אני אמור—"

"אדוני." היא הניחה את ידה על המעטפה. ידה הייתה דקה, כמו אצבעות של ילדה, אבל יציבה לחלוטין. "אני יודעת שזה לא הוגן. אני יודעת שאני מבקשת ממך לקחת אחריות שלא ביקשת. אבל אני מבטיחה לך – בשני המקרים, יום שני בערב הוא היום שבו זה נגמר."

"מי את?"

היא המתינה רגע ארוך, ואז שלפה מהשק כרטיס ביקור פשוט והניחה אותו על המעטפה.

הוא קרא: "ד"ר יוקי נקאג'ימה, המחלקה לחקר המוח, אוניברסיטת קיוטו."

"את חוקרת?"

"הייתי."

"מה את עושה בארץ?"

"מסיימת ספר," אמרה. "הספר האחרון."

"על מה?"

יוקי נקאג'ימה הביטה בו. ועכשיו, לראשונה במהלך השיחה, הוא ראה משהו אחר בעיניה. לא עייפות. לא דאגה. אלא צער. צער עתיק.

"על המזל," אמרה.

"איזה מזל?"

"איזה מזל יש לאנשים. למה. מאיפה הוא בא. ומה צריך לעשות כדי להחזיק בו."

אדם חשב לשאול עוד שאלות, אבל ראה את ידיה – עכשיו הן רעדו קלות, כמו ענפים בערב גשום. לפתע הבין: היא לא הייתה רק עייפה. היא פחדה.

"גברתי," אמר. "אם יש משהו שאני יכול לעשות—"

"אתה כבר עוזר," ענתה. "תיקח את המעטפה."

הוא לקח אותה. היא הייתה כבדה. כבדה מדי – כמאתיים דפים, אולי. וגם כבדה במובן אחר. כאילו ידעה משהו שהוא עדיין לא ידע.

"אני מתחייב," אמר אדם. "אבל תבטיחי לי שתבואי ביום שני."

"אני אעשה כל מה שאני יכולה," אמרה ד"ר יוקי נקאג'ימה.

היא קמה, הניחה על השולחן שטר של מאה דולר. אדם פתח את פיו למחות.

"בשביל התה," אמרה. "ובשביל הזמן שלך."

"גברתי, התה עולה שבעה שקלים."

"השאר – בעבור הטרחה. קח. תעשה לי טובה."

היא לבשה את המעיל, סגרה אותו, נטלה את המטרייה והביטה בו עוד פעם אחת.

"אני יודעת שלא אמרת לי את זה," אמרה. "אבל אתה לא חושב על עצמך ככה. 'אתה אדם טוב' – זה מה שאתה לא יודע. ואני רוצה שלפני שהשבוע הזה ייגמר – תדע שאני יודעת."

ואז יצאה אל הגשם.

אדם עמד עוד רגע ארוך, המעטפה החומה בידיו, שטר המאה דולר על השולחן וכוס התה שלה – שנשארה כמעט מלאה – מתקררת לאטה בערפל של בית הקפה הריק.

הוא הביט אל החלון. ראה אותה הולכת בגשם, איטית, גב כפוף קלות, מטרייה פתוחה. היא לא הסתובבה לאחור.

דקה חלפה. הוא עדיין עמד שם, עם המעטפה.

הוא ניסה לחשוב במונחים מדעיים. לחפש הסבר רציונלי לשלוש הדקות האחרונות.

אחת: אולי היא חולה. שתיים: אפשר להבין שאישה יפנית מבוגרת תהיה אקסצנטרית מעט בארץ זרה. שלוש: אולי היא ניצולה ממשהו – מאירוע, מאסון – ומפחדת מאויב מדומיין.

למה דווקא הקפה הקטן הזה.

ארבע: למה רעדו לה הידיים. חמש: מה פירוש "השאר בעבור הטרחה" כשאישה שלא מכירה אותך רומזת שמשהו עומד לקרות לה. שש: למה הוא הסכים. שבע: אבל גם – מה היה קורה אם היה מסרב.

הוא ניגב את השולחן. שטף את הכוס. סגר את בית הקפה ונעל את הדלת.

המעטפה הייתה תחובה תחת מעילו, מוסתרת.

הוא הגיע הביתה – דירת חדר ברחוב בוטינסקי, רחוב צר המתפתל בין המושבה הגרמנית לטלביה, ששכר הדירה בו עדיין אפשר לעבוד כברמן ולהישאר בחיים – בסביבות אחת־עשרה בלילה. הניח את המעטפה על שולחן המטבח.

הוא לא פתח אותה.

"הבטחה היא הבטחה," חשב.

הוא הביט בה עוד דקה, ואז הניח עליה את כוס המים שלו וצחק, מפני שלא הבין למה הוא צריך להניח משקולת על מעטפה.

הוא הוריד את בגדיו, התקלח, לבש פיג'מה. שכב במיטה והדליק את הרדיו – תמיד הרדיו, מאז שעבר לגור לבד. שקט מוחלט – זה דבר מסוכן בשבילו.

ב־23:15, במהדורת חצי השעה ברשת ב', הקריינית אמרה במשפט השלישי: "ומחדשות הפנים: גופתה של תיירת יפנית בת 71 נמצאה הערב בחדרה במלון 'המלך דוד' בירושלים. המשטרה מסרה שאין סימני אלימות, וכי בשלב זה הגורם הסביר ביותר הוא התאבדות. שמה של האישה – ד"ר יוקי נקאג'ימה, מאוניברסיטת קיוטו."

אדם בן־ארי קפא במיטה.

עשרים שניות הוא לא נשם.

ואז קם.

הוא הלך למטבח, הרים את כוס המים והביט במעטפה – שעדיין לא נפתחה, סגורה בחותם שעווה אדום, בלי שם, בלי כתובת.

הוא משך אותה אל תחת אור המנורה.

ואז – בידיים שרעדו עכשיו לא פחות מידיה של ד"ר יוקי נקאג'ימה לפני כשעתיים – שבר את חותם השעווה.

המעטפה נפתחה.

בפנים: ערימת דפים. חלקם ביפנית, חלקם בעברית. תצלום ישן. ומפתח קטן עתיק מנחושת.

על הדף הראשון, בכתב יד אנגלי מסולסל (ומתחתיו, תרגום לעברית), הופיעו המילים, ללא חתימה:

אם אתה קורא את זה – אני כבר מתה.
שמי ד"ר יוקי נקאג'ימה. הייתי חוקרת בכירה במחקר עצבי־קוגניטיבי באוניברסיטת קיוטו.
מה שכתבתי כאן – הוא הגרסה המלאה של ספר שעבדתי עליו שלושים שנה.

הוא איננו ספר עזרה עצמית.
הוא איננו ספר מוטיבציה.

זהו הרומן של המדע – ושל ההיסטוריה – של דבר אחד: מדוע יש אנשים שהמזל פשוט נדבק אליהם, ויש אנשים שהמזל בורח מהם בכל הזדמנות.

והאמת – היא שזה איננו מזל כלל.

ראשית – אל תיתן את כתב היד הזה לאיש.
שנית – אל תפרסם דבר מתוכו.
שלישית, והכי חשוב – אל תחפש את "האוסף".

הם – הם ימצאו אותך.

קרא לבד.
החליט לבד.

ואז – הכריע: לחיות בסוד, או למות בו.

אדם בן־ארי, נוירומדען לשעבר ממכון ויצמן וכיום ברמן בבית קפה קטן בירושלים, הניח את הדף בעדינות על השולחן.

הוא הביט אל החלון.

הגשם נמשך.

ובחוץ – בצדה השני של הרחוב, בצללית האטומה של חניית הבית שממול – עמדה דמות. גבר. שיער לבן. מעיל ארוך. הדמות לא זזה.

אדם זז ממקומו וכיבה את האור.

הדמות בחוץ – לא זזה.

ארבעים שניות חלפו.

ואז, באיטיות, הדמות הסתובבה והלכה.

אדם נשם. רעד.

הוא חזר אל השולחן. אל המעטפה. אל הדפים.

בעדינות שלף את התצלום הישן.

זה היה תצלום שחור־לבן מסוף שנות השלושים. שלוש דמויות עמדו לפני בניין אבן ישן: גבר בחליפה, אישה צעירה – וביניהם ילד קטן, כבן שמונה. הילד החזיק מחברת בידיו.

בעט אדום, על גב התצלום, היה כתוב בעברית מסולסלת.

אדם הביט בתצלום זמן ארוך.

הוא ידע – בלי לדעת איך – שהילד הקטן שעומד במרכז התצלום, מחזיק במחברת, הוא הוא ה"אוסף" שמי שהם לא יהיו רודפים אחריו כבר שמונים שנה.

שלוש הדמויות בתצלום נראו לו לרגע מוכרות. הוא לא הבין למה. הוא לא הכיר אותן. אבל משהו במבט של האישה הצעירה – באופן שבו הטתה את ראשה – הזכיר לו פנים אחרות. פנים שלא ראה כבר עשרים וחמש שנה.

פניה של אמא שלו.

הוא הניח את התצלום בזהירות. הביט בו שוב, מקרוב. לא, חשב. זה דמיון. זה לא יכול להיות.

אבל באותו לילה, דווקא בלילה הזה, ד"ר אדם בן־ארי – שחשב שאיבד את חייו לפני שלוש שנים – מצא את עצמו פותח את העמוד הראשון של כתב יד שעמד לשנות אותם.

שוב.

בחוץ הגשם לא הפסיק עד הבוקר. אבל הדמות, שעמדה קודם בחניית הבית ממול, חזרה לעמוד שם – כעבור שעה. ושוב בשתיים בלילה. ושוב בארבע לפנות בוקר.

אדם לא ידע. הוא נרדם, מותש, על השולחן, מעל הדפים, פניו שעונים על העמוד הראשון של הפרק הראשון בכתב היד – "פרק ראשון: שלושת הכללים".